מיד עם שחרורי מצה"ל, הגשתי מועמדותי לעבודה בשירות
הביטחון הכללי (שב"כ).
תהליך בדיקת ההתאמה, הבדיקות הרפואיות והבדיקות הבטחוניות נמשך
עד יוני 65. נתבשרתי בשמחה כי התקבלתי כאיש מבצעים.
ההכשרה לתפקיד היתה ארוכה, מרתקת ומתישה. האימונים המפרכים
נעשו בכל רחבי הארץ. חנה, זוגתי נשאה בעיקר העול של הקמת בית חדש של זוג צעיר
בישראל של שנות השישים.
שכרנו דירת חדר והמתנו בשקיקה להולדת ביתנו הבכורה, עינת.
בד בבד עם האימונים, הלידה הקמת הבית, התבשרנו ביום בהיר אחד
כי היחידה בה הועסקתי שבסיסה היה בעיר חיפה.. מתבטלת!
אין לתאר את מפח הנפש והאכזבה. מה עושים? לאן פונים? היכן כל
החלומות?
התשובות לא אחרו לבוא. מנהלי זמנו אותי לפגישה אישית והודיעוני
כי לנוכח השגי הטובים, אין בדעתם לוותר עלי וכי שמור לי מקום ביחידה המקבילה בתל
אביב.
ביוני 66 עברה המשפחה הצעירה לתל אביב, כשהיא מסתופפת בדירת
חדר שהועמדה לרשותינו בתל אביב על ידי המשרד.
הניתוק מהמשפחה והחברים בצפון, לצד עבודתי התובענית, הותירו
שוב את חנה זוגתי בודדה במערכה, כאשר כאן לא היה מי שיסייע בידה כפי שהיה בחיפה.
כתום שנה רכשנו את דירתנו הראשונה בבת ים, דירה חדשה
"דירה ענקית" בת שני חדרים.
במקביל לעבודתי המפרכת בשירות, המשכתי באופן טבעי בשירות
מילואים כקצין במערך המוצנח בצה"ל.
זו המציאות שהביאה אותי בראשית יוני 67 להקרא לשירות מילואים,
לקראת מלחמת ששת הימים.
נתמזל מזלי וזכיתי להלחם במלחמה זו על שיחרור ירושלים בחטיבה
55 של מוטה גור, ואף להמנות על חוד החנית שפרץ להר הבית והגיע ראשונה לכותל.
בתום המלחמה, חזרתי לעיסוקי החשאיים בעבודתי בשירות ובמקביל
בשירות מילואים אינטנסיבי שכלל אימונים ותעסוקה מבצעית בבקעת הירדן ועל גדות תעלת
סוואץ.
אחרי מלחמת ששת הימים, חזרתי לשירות בטחון אחר, לא השירות של
תמול שלשום. לא עוד עבודת מודיעין גרידא, אלא עבודת מודיעין משולבת במלחמה מורכבת
וביצירת תורת לחימה חדשה, למלחמה בטרור ולהגנה מפניו.
מטבע הדברים לא אוכל לפרט פועלי בתחומים אלה. הפעילות הפכה
לציר חיים מרכזי בחיי הבית. אני עושה לילותי כימים במשימות שלעולם אינן מסתיימות,
מתארח מדי פעם בבית המתנהל בבדידות מזהרת על ידי חנה.
ימים רודפים ימים שבועות, חודשים ושנים. במסגרת פעילותי אני
עובר הכשרות לרוב, אימונים והתנסוייות שונות. צבע השיער מלבין ולא מצבע. אני עולה
בסולם האחריות ואיתו בסולם הדרגות. גזרת הפעילות מתרחבת מבחינת הקיפה תחומי
פעילותה ועוד.
בתום כשבע עשרה שנות פעילות מרתקות, חשבתי שיש מקום לאתנחתא
למשפחה ולי.
לבקשתי, הוצבתי לתפקיד בכיר בחו"ל. בסיס פעולתי נקבע
בפריז. כבר בשבוע הראשון לפעילות התחוור לי, לחנה ולבנות (עינת, כרמית ומיכל) כי
מה שהיה הוא שיהיה. אבא בבית, לא יהיה!
חנה שוב על ההגה היא מנווטת את חיי המשפחה בניכר, בית ספר,
חוגים, ימי הורים, חברות וחברים, אירוח משפחות וכו'.
אני נוטל מקל נדודי פוקד את הבית אחת לשבוע- שבועיים וחוזר
חלילה.. מהותית שום דבר לא השתנה באורחות חיי. האויבים סביב משתנים, האויבים
מתרבים, ושומר ישראל לא ינום ולא ישן. ההתרוצצות ברחבי אירופה לפיתרון בעיות בטחון
הצצות כפטריות אחר הגשם לא נפסקת.
הפעם היחידה במהלך שלוש שנות השירות בחו"ל בה נוצלה
שהותינו לטיולים ולמנוחה, היתה בשלושה שבועות האחרונים לשרות, שנוצלו לטיול
משפחתי.
בקיץ 83 חזרנו ארצה. במשרד, זעקתי לצורך במנוחה, בפסק זמן
שנדרש לי להשיב רוח ולפצות את המשפחה.
לשמחתי בקשתי נעתרה ונשלחתי לשנת לימודים שקטה ורגועה ללא
קריאות פתע וללא אזעקות. פעם ראשונה יכולנו לתכנן יציאה לתאטרון או לאופרה, למפגש
חברים וכו'.
בקיץ 84 חזרתי לעבודה מלא עזוז ונכונות לאתגרים שלא השתנו
בעבודת המשרד.
חזרתי לתפקיד בכיר בתחום המנהל, גם זאת לאור בקשתי המפורשת
לגוון תחומי עיסוקי, מעבר לנושאי הבטחון והמודיעין.
אך נראה שלא קורצתי מהחומרים המתאימים לעבודת מטה ומנהל.
הימים, ימי שהותינו בלבנון. רצועת עזה, יהודה ושומרון כמרקחה. לפי כך ראיתי כי גם
בתפקידי ה"מנהלתי" אין מנוס
מפגישה עם האתגרים והבעיות הצצים בשטח, בנוכחות פיזית שלי בכל אתר ואתר.
בתקופה זו רחשו רוחות רעות מתחת לפני השטח. לא כאן המקום לפרט האירועים. אזכיר כי הימים הם ימי ועדות החקירה סביב נושא הפרשה המכונה "פרשת קו 300".
אישית, למרות שבעת קרות הפרשה שהיתי בחופשת לימודים (12.4.84) לא יכולתי להסכין עם האירוע עצמו ועם בידוי הראיות
שליווה אותו, והתנהלות ראש השירות בפרשה. לפי כך דרשתי את התפטרות ראש השירות.
מעשה זה הביא את ראש השירות לנסות ולהדיחני, לא נותרה בידי כל ברירה אלא לפנות
לבג"צ ולשטוח טעוני בפניו.
בסופו של ענין נמצא כי ראש השירות חרג מסמכותו ופעל בניגוד
לחוק ולכל נורמה אתית סבירה, והוא אולץ לסיים תפקידו. בג"צ הורה להחזירני
לעבודתי ולמעמדי.
בתןם שמונה עשר חודשי מאבק מתיש ומתסכל החלטתי לפרוש מהשירות
ולהטליא צלקותי.
בקיץ 87 הקמתי יחד עם שני חברי (חברי לפרשה ולחיים) חברה
העוסקת ביעוץ בטחוני בארץ ובחו"ל, חברה אותה נהלתי משך 22 שנה.
מזה כשלוש שנים אני עוסק בעיקר בנושא שהוא משוש חיי- טיפוח
המשפחה! במעט הזמן הפנוי אני פועל בהתנדבות בשלוש עמותות, ומייחל שהעתיד יהיה טוב
מן העבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה