ב25 לאוקטובר 1960 גוייסתי לצה"ל. היה זה מחזור שיועד
לקורס טייס. אני שולבתי בו בגלל פעילותי בגדנ"ע אוויר בו סיימתי קורס
בן שלושה שלבים. כבר בשלב זה שאפתי להקדיש חיי לביטחון מדינת ישראל ובשלב ראשון
לשירות בצה"ל. לפיכך החלטתי שלא "לבזבז" את זמני בקורס טייס שספק היה
אם אסיימו, ולהקדיש עצמי כחייל וכקצין לצנחנים. בבואי לקלט ולמיון הבעתי
רצוני זה לפני המראינים, אך הם התעקשו שאעבור את תהליך הסינון ובדיקת ההתאמה לקורס
טייס. עקשותי נשאה פרי כתום חודש ימים ונשלחתי לבדיקת התאמתי לביתן הצנחנים.
האמונים המכינים עברו עלי בקלות יחסית בגלל ההכנה אותה עששיתי טרם גיוסי. גויסתי
לגדוד 890 ועברתי את מסלול ההכשרה שכלל אמון לוחם, אמון צניחה, קורס מכי"ם,
שלקראת סיומו נשלחתי (מבלי לסיימו) להדרכת טירונים, משם נשלחתי ישירות לקורס
קצינים. בסיום קורס הקצינים הייתי אחד המאושרים שזכו לחזור לגדוד ככצין שם עשיתי
שורה של תפקידים בינהם מ"מ, סמ"פ, מ"פ. במהלך התקופה שהיתה רווית
אימונים ותעסוקה מבצעית נתגבשה ההחלטה בקרבי כי בתום 5 שנים בצבא אעבור לתפקידים
בטחונים בתחום האזרחי. מפקד החטיבה מאן לשמוע והציע לעשות פסק זמן ע"י נסיעה
לאפריקה להדרכת גדוד צנחנים קונגולזי, ואזי לחזור לצהל לתפקידי פיקוד ומטה ולקרירה
צבאית. הבעתי עמדתי כי הנסיעה לעת הזאת אינה אפשרית היות ואיני מוכן לעזוב את
חברתי לתקופה כה ממושכת. מפקד החטיבה הציע כי אשא את חברתי וניסע כזוג נשוי.
כאן ראוי לחזור מעט לאחור ולציין כי כשנה לפני כן בהיותי סגן
מפקד פלוגה נשאלתי ע"י המג"ד מדוע אני לא חותם לשנת שירות נוספת וכבר אז
אמרתי לו כי בדעתי לעזוב את הצבא ולהשתלב במערכת הבטחון האזרחית. גם הוא מאן לשמוע
והיציע לי לצאת לחופשה קצרה על מנת לחשוב על עתידי ולחזור בתשובה שונה, לאמור
להשאר בצבא. באותה חופשה קצרה הכרתי את חנה אשתי לימים.
ביוני 1964 נשאתי את חנה לאשה בידיעה כי שבועיים לאחר הנישואין
אנו עתידים לטוס לקונגו. החתונה נחוגה ברוב עם והדר ומיד אחרייה הוחל בהכנות
קדחתניות לטיסה. לרוע המזל חנה שברה את הרגל ואני נאלצתי לטוס בגפי למשך כשלושה
חודשים כאשר התוכנית היתה שבתום תקופה זו אגיע ארצה עם סגל הגדוד הקונגולזי
לאימונים בארץ ולאחר מכן לטוס עם חנה לקונגו.
רגלה של חנה החלימה, הגדוד הקונגולזי אומן בקונגו ובארץ, בסיום
האימון עמדנו לטוס למשך שנתיים לאפריקה. באותה עת פרצה מלחמת דמים בין הממשל
בקונגו לשבטים מורדים שונים במדינה. משרד החוץ הישראלי המליץ שלא לשלוח שליחים
לארץ זו אלא בתום המלחמה. היות והמלחמה נתמשכה דרשתי מצה"ל להתיר את
החוזה ולאפשר לי לפרוש לדרכי. במרץ 1965 צה"ל נעטר לבקשתי והשתחררתי מהצבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה