מגיל ילדות עד נעורים

1951 אני בן 8 צולם בכפר אתא ובתמונה: 

אמי שלושת אחי: מוטה מומי ובנצי והאחות זהבה

שהגיעה מצרפת אחרי שהיתה ב"חברת ילדים" 

בקיבוץ מעלה החמישה

בשנת 1948, ההורים החליטו לעזוב את מרוקו. בישראל באותה עת, שררה מלחמת העצמאות, שבה נלחם אחי ניסים. לבד מהתחושות הלאומיות בער בקרב אימי הצורך להתקרב אל אחי שכאמור היה בישראל. ב31 לדצמבר 1948 תמו כל ההכנות לנסיעה כולל הכנת בגדים מתאימים, הכנת הניירת, הפרידה מהמשפחה והחברים ובראשון לינואר 1949 עלתה המשפחה על רכבת שהביאה אותה לאלג'יריה בדרכה לישראל.

באלג'יריה המתנו ימים ספורים לאוניה שתקח אותנו  לעיר מרסיי בצרפת. הפלגנו  במשך כיום יומים והגענו למרסיי שם הצטרפנו למחנה עולים בו המתינו אלפי עולים לתורם להפליג ארצה.

נערים צעירים הופרדו מהמשפחות ונלקחו למסגרות אימון טרום צבאי לקראת גיוסם לצבא בארץ. לקבוצה זו הצטרף אחי הגדול מקס וחיש קל הפך להיות אחד מאנשי הארגון של הצעירים. זהבה אחותי, בת העשר וחיים אחי, בן ה14 הופרדו מחיק המשפחה ונלקחו למסגרות אחרות של עליית הנוער מחוץ למחנה ארנאס בו היינו. שני אחי אלה הצטרפו אלינו ארצה רק חודשים ארוכים אחרי הגיעינו ארצה. גם בהגיעם ארצה הם שובצו ישירות לקיבוצים. זהבה למעלה החמישה וחיים לקיבוץ ניצנים. אנכי הקטון הייתי בן חמש וחצי ארגנתי קבוצה של כעשרה ילדים בני גילי ועקבתי אחרי הצעירים שהתאמנו באימונים טרום צבאיים, חברי ואני מחקים את כל פעולותיהם. האווירה במחנה היתה נוגה, מלאת חרדה וציפיות לשמוע מהקורה בארץ. השמועות באשר למה שקורה בארץ העלו מידי פעם בפעם את רגשות החרדה או התקווה. ההורים צבאו מידי יום על פתחי משרד המחנה בתקווה לשמוע כי סוף סוף הגיע תורנו להפלגה. השהות במחנה נמשכה כחודשיים כשהמשפחות חיות בתוח צריפים צבאיים ישנים ענקיים. השהות בתנאים אלה יצרה אווירה של אחווה וידידות בין המשפחות מצד אחד ומצד שני למתחים אנשוים מורכבים. אנו במשפחה נחשפנו לשירי מולדת שהתנגנו ברמקולים במחנה לעת ערב בדמדומים כשהשלג יורד והאוירה כה טעונה ורגישה. עד היום שירים כמו "עלי גבעה שם בגליל" מעלים דמעות של נוסטלגיה לאותם ימים כה מיוחדים שנצרבו בזכרוני ובזכרון המשפחה. באחד הימים  בסוף מרץ 49 התבשרנו כי הגיעה העת לעלות אל מחוז חפצינו הנכסף לארץ ישראל. הועלינו בנמל מרסיי על אוניה איטלקית רעועה ומיושנת בשם "סטמפה" אליה נדחסו מאות עולים למחסנים בסיפונים השונים של האונייה. החורף הקשה הים הסוער ומצבה הרעוע של הספינה הכבידו על תנועתה בין המשברים והיביאו להשבתת מנועה ולחשש אמיתי מפני טביעה. התחושה של הנוסעים ושלי היתה קשה מאוד. הבטן המקרקרת לצד המיית הגלים ומחלות הים נשזרו בתפילות לחסדי שמיים שיביאונו לחוף מבטחים. כתום שישה עשר ( במקום ארבעה ימי הפלגה) הבחנו בחוף המנצנץ של חיפה וצלליתו של הר הכרמל. 

פקידי סוכנות חסרי סבלנות קלטו את המשפחות היגעות מתלאות הדרך ושבצו אותם לנסיעה לחלקים שונים בארץ ישראל של שלהי מלחמת העצמאות. משפחתי הועמסה על משאית קטנה ונשלחה למחנה עולים סמוך לשכונת בת גלים אשר בחיפה. אני שמחתי בתפוז הענקי שקיבלתי עם עליתי למשאית ונהנתי מטעמו הרענן והנפלא כל הדרך.

הנהג ביקש מאתנו לרדת ליד משרדי מחנה העולים בבת גלים. משאמא העירה כי אין איש במשרד היות וזה היה ליל סדר פסח, הנהג פרץ את דלת המשרד בכתפו האיתנה השאיר אותנו המומים בתוך חדרון של משרד ונסע לדרכו.  אבא הזיל דמעה ושאל את אמא האם זהו ליל הסדר שלנו בישראל? והיא בדמעות שמחה ענתה לו וכי אין אתה מרגיש וכי אינך יודע אנחנו בארץ ישראל! היא פתחה אחת המזוודות הוציאה מספר קופסאות סרדינים פרסה מפה על המזוודה וישבנו "לסדר" ואכלנו סרדינים. למחרת החג הגיעו פקידי הסוכנות ושבצו אותנו לצריפים צבאיים (בריטים) יחד עם משפחות אחרות.

אחיי שובצו לכתות בבית ספר ואני לגן ילדים והמשפחה נכנסה לשגרת חיים קשה אפורה ומלאת תקווה. למותר לציין כי שיא החוויה הרגשית המשפחתית הגיע עם הגיעו של האח החייל במדים אל חייק המשפחה. אני זוכר את שמחת החיים של אמא שהדביקה גם משפחות אחרות וגם את פקידי הסוכנות שהבחינו בלהט  הציוני ושמחת החיים שדבקה באמא ובסביבתה. הפקידים " שדרגו" את מגורינו, נתנו לנו צריף קטן בגודל של ארבעה מטר על ארבעה מטר למשפחתנו בלבד. אמא רפדה את הצריף במזרונים, בשטיחים, והפכה אותו לחדר מספורי אלף לילה ולילה. הצריף הפך להיות מוקד עלייה לרגל לאורחי הסוכנות שבאו לבקר מקרוב או מרחוק.  בקיץ 1949, הדי הקרבות נדמו והסוכנות החלה בשיבוץ העולים לדיור של קבע. לנו הוצעה דירה בירושלים וביפו, ומקומות אחרים שננטשו ע"י תושביהן הערבים. ההורים סירבו, ובקשו להגיע אך ורק למקום יהודי ישראלי. וכך נאלצנו להמתין עד דצמבר 49 מועד  בו נתנה לנו דירת בלוקים בכפר אתא. בית בן 36 מטר מרובעים, אך כולו שלנו ושלנו בלבד. אני שובצתי לכיתה א' לבית ספר קטן  שכלל אך ורק ילדי עולים בגילאים שונים מעדות שונות שדברו בבליל של שפות וניבים. עם הזמן השתלבה המשפחה עם שכנים מעדות שונות ועם ישראלים ותיקים שגרו בסמיכות לביתנו שהיה על הגבול בין שיכון העולים לשיכון הוותיקים. אבא שהיה סוחר בדים במרוקו, הפך להיות פועל "שחור" בנגרית סולל בונה. מקום עבודדה של קבע, באותם ימים לא היה דבר של מה בכך. 

ענוותו וצניעותו של אבא זכו להכרה, ובשל כך זכה במטה לחמו. אבא הפך להיות ציר מרכזי בשכונה מבחינה דתית וחברתית. אמא שלא ידעה קרוא וכתוב הפכה להיות למסיעת בבית הספר בהכנות לטקסי שונים, תפירת תלבושות ותפאורות להצגות, ולהרצאות על העלייה ארצה. עם הזמן  ועם הגיל הפכתי להיות מנהיג בקרב ילדי השכונה ויחד עם אחרים ארגנתי משחקי חברה והקמתי "צבאות"  ויצאנו למסעות לחימה או סתם טיולים בסביבה. בהמשך הצטרפתי לתנועת הנוער העובד וכנער אף כתבתי טורים בעיתון התנועה. את חגיגת בר המצווה חגגתי ואני בן 11 יחד עם אחי בן ה13 היה זה מהלך משמח וחסכוני למופת... בסיום בית הספר העממי שאפתי להגיע לבית ספר חקלאי כדורי או נהלל  בעקבות החינוך להגשמה אותו קיבלתי בתנועת הנוער. אך המשאבים המשפחתים לא אפשרו לי להגשים רצוני. בלית בררה נשלחתי לבית ספר תיכון ששימש באותה עת גם מכינה לסמינר למורים. הסטיפנדיות שעמדו לרשותי אפשרו לי ללמוד כמעט בחינם בבית ספר זה זולת הנסיעות לחיפה וכמובן חומרי הלימוד. בתום שתי שנות לימוד ותחת הלחץ הכלכלי בבית העדפתי להמשיך לימודי התיכונים בבית ספר ערב ולעבוד במהלך היום במשרה מלאה. 

כנער בן חמש עשרה וחצי שובצתי לעבודה כנער שליח בחברת "צים". כעבור חודשים ספורים השתלבתי בעבודת אגף המטענים ופיתחתי שיטה יעילה וחסכונית לתיוק מסמכים. זכיתי להוקרה ושבחים רבים וראש האגף הציע לי לקשור את עתידי עם החברה וביקש לקבל הבטחתי שאחרי השירות הצבאי אמשיך לעבוד בחברה במקביל ללימודי כלכלה וספנות. במקביל כמובן המשכתי את לימודי הערב ובפעילות ציבורית כחבר בוועד העובדים של הנוער העובד והלומד. יזמתי כנער ארגון של משלחת מטעם חברת "צים" שתצעד מטעם החברה בצעדת ארבעת הימים שהיתה מקובלת בימים ההם. ארגנתי והכשרתי את חברי המשלחת לשיפור כושר הצעידה בצעידות קצרות וארוכות בימי שבת שקדמו לצעדה, המפעל זכה להוקרה רבה בהנהלת החברה. חודשים מספר לפני גיוסי לצהל החילותי בסדרת אימונים אישים לפיתוך הכושר הגופני שלי היות ורציתי להתקבל ולהצליח ביחידת הצנחנים. האמונים כללו ריצות והליכות ארוכות לפיתוח הסיבולת והכושר האישי. מנהלי בחברת "צים" נעתרו לבקשתי לקיים שייט במספר ארצות באירופה טרם גיוסי. בקשתי לצרף לטיול זה את אימי על מנעת שנוכל לבקראת אחי בצרפת. הקדמת גיוסי לצה"ל לפי קביעת הצבא הביאה אותי להחלטה לוותר על הנסיעה (לטובת אחי) שכן השתוקקתי כבר לסיים את העבודה ולהתגייס. דעתי היתה נחושה להתנדב לצנחנים.

שירות צבאי, הכירות וחתונה

ב25 לאוקטובר 1960 גוייסתי לצה"ל. היה זה מחזור שיועד לקורס טייס. אני שולבתי בו בגלל פעילותי בגדנ"ע  אוויר בו סיימתי קורס בן שלושה שלבים. כבר בשלב זה שאפתי להקדיש חיי לביטחון מדינת ישראל ובשלב ראשון לשירות בצה"ל. לפיכך החלטתי שלא "לבזבז" את זמני בקורס טייס שספק היה אם אסיימו,  ולהקדיש עצמי כחייל וכקצין לצנחנים. בבואי לקלט ולמיון הבעתי רצוני זה לפני המראינים, אך הם התעקשו שאעבור את תהליך הסינון ובדיקת ההתאמה לקורס טייס. עקשותי נשאה פרי כתום חודש ימים ונשלחתי לבדיקת התאמתי  לביתן הצנחנים. האמונים המכינים עברו עלי בקלות יחסית בגלל ההכנה אותה עששיתי טרם גיוסי. גויסתי לגדוד 890 ועברתי את מסלול ההכשרה שכלל אמון לוחם, אמון צניחה, קורס מכי"ם, שלקראת סיומו נשלחתי (מבלי לסיימו) להדרכת טירונים, משם נשלחתי ישירות לקורס קצינים. בסיום קורס הקצינים הייתי אחד המאושרים שזכו לחזור לגדוד ככצין שם עשיתי שורה של תפקידים בינהם מ"מ, סמ"פ, מ"פ. במהלך התקופה שהיתה רווית אימונים ותעסוקה מבצעית נתגבשה ההחלטה בקרבי כי בתום 5 שנים בצבא אעבור לתפקידים בטחונים בתחום האזרחי. מפקד החטיבה מאן לשמוע והציע לעשות פסק זמן ע"י נסיעה לאפריקה להדרכת גדוד צנחנים קונגולזי, ואזי לחזור לצהל לתפקידי פיקוד ומטה ולקרירה צבאית. הבעתי עמדתי כי הנסיעה לעת הזאת אינה אפשרית היות ואיני מוכן לעזוב את חברתי לתקופה כה ממושכת. מפקד החטיבה הציע כי אשא את חברתי וניסע כזוג נשוי. 

כאן ראוי לחזור מעט לאחור ולציין כי כשנה לפני כן בהיותי סגן מפקד פלוגה נשאלתי ע"י המג"ד מדוע אני לא חותם לשנת שירות נוספת וכבר אז אמרתי לו כי בדעתי לעזוב את הצבא ולהשתלב במערכת הבטחון האזרחית. גם הוא מאן לשמוע והיציע לי לצאת לחופשה קצרה על מנת לחשוב על עתידי ולחזור בתשובה שונה, לאמור להשאר בצבא. באותה חופשה קצרה הכרתי את חנה אשתי לימים. 

ביוני 1964 נשאתי את חנה לאשה בידיעה כי שבועיים לאחר הנישואין אנו עתידים לטוס לקונגו. החתונה נחוגה ברוב עם והדר ומיד אחרייה הוחל בהכנות קדחתניות לטיסה. לרוע המזל חנה שברה את הרגל ואני נאלצתי לטוס בגפי למשך כשלושה חודשים כאשר התוכנית היתה שבתום תקופה זו אגיע ארצה עם סגל הגדוד הקונגולזי לאימונים בארץ ולאחר מכן לטוס עם חנה לקונגו. 

רגלה של חנה החלימה, הגדוד הקונגולזי אומן בקונגו ובארץ, בסיום האימון עמדנו לטוס למשך שנתיים לאפריקה. באותה עת פרצה מלחמת דמים בין הממשל בקונגו לשבטים מורדים שונים במדינה. משרד החוץ הישראלי המליץ שלא לשלוח שליחים לארץ זו אלא בתום המלחמה.  היות והמלחמה נתמשכה דרשתי מצה"ל להתיר את החוזה ולאפשר לי לפרוש לדרכי. במרץ 1965 צה"ל נעטר לבקשתי והשתחררתי מהצבא.

הקמת המשפחה והחיים "האזרחיים" עד היום

מיד עם שחרורי מצה"ל, הגשתי מועמדותי לעבודה בשירות הביטחון הכללי (שב"כ).

תהליך בדיקת ההתאמה, הבדיקות הרפואיות והבדיקות הבטחוניות נמשך עד יוני 65. נתבשרתי בשמחה כי התקבלתי כאיש מבצעים.

ההכשרה לתפקיד היתה ארוכה, מרתקת ומתישה. האימונים המפרכים נעשו בכל רחבי הארץ. חנה, זוגתי נשאה בעיקר העול של הקמת בית חדש של זוג צעיר בישראל של שנות השישים.

שכרנו דירת חדר והמתנו בשקיקה להולדת ביתנו הבכורה, עינת.

בד בבד עם האימונים, הלידה הקמת הבית, התבשרנו ביום בהיר אחד כי היחידה בה הועסקתי שבסיסה היה בעיר חיפה.. מתבטלת!

אין לתאר את מפח הנפש והאכזבה. מה עושים? לאן פונים? היכן כל החלומות?

התשובות לא אחרו לבוא. מנהלי זמנו אותי לפגישה אישית והודיעוני כי לנוכח השגי הטובים, אין בדעתם לוותר עלי וכי שמור לי מקום ביחידה המקבילה בתל אביב.

ביוני 66 עברה המשפחה הצעירה לתל אביב, כשהיא מסתופפת בדירת חדר שהועמדה לרשותינו בתל אביב על ידי המשרד.

הניתוק מהמשפחה והחברים בצפון, לצד עבודתי התובענית, הותירו שוב את חנה זוגתי בודדה במערכה, כאשר כאן לא היה מי שיסייע בידה כפי שהיה בחיפה.

כתום שנה רכשנו את דירתנו הראשונה בבת ים, דירה חדשה "דירה ענקית" בת שני חדרים.

במקביל לעבודתי המפרכת בשירות, המשכתי באופן טבעי בשירות מילואים כקצין במערך המוצנח בצה"ל.

זו המציאות שהביאה אותי בראשית יוני 67 להקרא לשירות מילואים, לקראת מלחמת ששת הימים.

נתמזל מזלי וזכיתי להלחם במלחמה זו על שיחרור ירושלים בחטיבה 55 של מוטה גור, ואף להמנות על חוד החנית שפרץ להר הבית והגיע ראשונה לכותל.

בתום המלחמה, חזרתי לעיסוקי החשאיים בעבודתי בשירות ובמקביל בשירות מילואים אינטנסיבי שכלל אימונים ותעסוקה מבצעית בבקעת הירדן ועל גדות תעלת סוואץ.

אחרי מלחמת ששת הימים, חזרתי לשירות בטחון אחר, לא השירות של תמול שלשום. לא עוד עבודת מודיעין גרידא, אלא עבודת מודיעין משולבת במלחמה מורכבת וביצירת תורת לחימה חדשה, למלחמה בטרור ולהגנה מפניו.

מטבע הדברים לא אוכל לפרט פועלי בתחומים אלה. הפעילות הפכה לציר חיים מרכזי בחיי הבית. אני עושה לילותי כימים במשימות שלעולם אינן מסתיימות, מתארח מדי פעם בבית המתנהל בבדידות מזהרת על ידי חנה.

ימים רודפים ימים שבועות, חודשים ושנים. במסגרת פעילותי אני עובר הכשרות לרוב, אימונים והתנסוייות שונות. צבע השיער מלבין ולא מצבע. אני עולה בסולם האחריות ואיתו בסולם הדרגות. גזרת הפעילות מתרחבת מבחינת הקיפה תחומי פעילותה ועוד.

בתום כשבע עשרה שנות פעילות מרתקות, חשבתי שיש מקום לאתנחתא למשפחה ולי.

לבקשתי, הוצבתי לתפקיד בכיר בחו"ל. בסיס פעולתי נקבע בפריז. כבר בשבוע הראשון לפעילות התחוור לי, לחנה ולבנות (עינת, כרמית ומיכל) כי מה שהיה הוא שיהיה. אבא בבית, לא יהיה!

חנה שוב על ההגה היא מנווטת את חיי המשפחה בניכר, בית ספר, חוגים, ימי הורים, חברות וחברים, אירוח משפחות וכו'.

אני נוטל מקל נדודי פוקד את הבית אחת לשבוע- שבועיים וחוזר חלילה.. מהותית שום דבר לא השתנה באורחות חיי. האויבים סביב משתנים, האויבים מתרבים, ושומר ישראל לא ינום ולא ישן. ההתרוצצות ברחבי אירופה לפיתרון בעיות בטחון הצצות כפטריות אחר הגשם לא נפסקת.

הפעם היחידה במהלך שלוש שנות השירות בחו"ל בה נוצלה שהותינו לטיולים ולמנוחה, היתה בשלושה שבועות האחרונים לשרות, שנוצלו לטיול משפחתי.

בקיץ 83 חזרנו ארצה. במשרד, זעקתי לצורך במנוחה, בפסק זמן שנדרש לי להשיב רוח ולפצות את המשפחה.

לשמחתי בקשתי נעתרה ונשלחתי לשנת לימודים שקטה ורגועה ללא קריאות פתע וללא אזעקות. פעם ראשונה יכולנו לתכנן יציאה לתאטרון או לאופרה, למפגש חברים וכו'.

בקיץ 84 חזרתי לעבודה מלא עזוז ונכונות לאתגרים שלא השתנו בעבודת המשרד.

חזרתי לתפקיד בכיר בתחום המנהל, גם זאת לאור בקשתי המפורשת לגוון תחומי עיסוקי, מעבר לנושאי הבטחון והמודיעין.

אך נראה שלא קורצתי מהחומרים המתאימים לעבודת מטה ומנהל. הימים, ימי שהותינו בלבנון. רצועת עזה, יהודה ושומרון כמרקחה. לפי כך ראיתי כי גם בתפקידי ה"מנהלתי"  אין מנוס מפגישה עם האתגרים והבעיות הצצים בשטח, בנוכחות פיזית שלי בכל אתר ואתר.

בתקופה זו רחשו רוחות רעות מתחת לפני השטח. לא כאן המקום לפרט האירועים. אזכיר כי הימים הם ימי ועדות החקירה סביב נושא הפרשה המכונה "פרשת קו 300".

אישית, למרות שבעת קרות הפרשה שהיתי  בחופשת לימודים (12.4.84)  לא יכולתי להסכין עם האירוע עצמו ועם בידוי הראיות שליווה אותו, והתנהלות ראש השירות בפרשה. לפי כך דרשתי את התפטרות ראש השירות. מעשה זה הביא את ראש השירות לנסות ולהדיחני, לא נותרה בידי כל ברירה אלא לפנות לבג"צ ולשטוח טעוני בפניו.

בסופו של ענין נמצא כי ראש השירות חרג מסמכותו ופעל בניגוד לחוק ולכל נורמה אתית סבירה, והוא אולץ לסיים תפקידו. בג"צ הורה להחזירני לעבודתי ולמעמדי.

בתןם שמונה עשר חודשי מאבק מתיש ומתסכל החלטתי לפרוש מהשירות ולהטליא צלקותי.

בקיץ 87 הקמתי יחד עם שני חברי (חברי לפרשה ולחיים) חברה העוסקת ביעוץ בטחוני בארץ ובחו"ל, חברה אותה נהלתי משך 22 שנה.

מזה כשלוש שנים אני עוסק בעיקר בנושא שהוא משוש חיי- טיפוח המשפחה! במעט הזמן הפנוי אני פועל בהתנדבות בשלוש עמותות, ומייחל שהעתיד יהיה טוב מן העבר.