מגיל ילדות עד נעורים

1951 אני בן 8 צולם בכפר אתא ובתמונה: 

אמי שלושת אחי: מוטה מומי ובנצי והאחות זהבה

שהגיעה מצרפת אחרי שהיתה ב"חברת ילדים" 

בקיבוץ מעלה החמישה

בשנת 1948, ההורים החליטו לעזוב את מרוקו. בישראל באותה עת, שררה מלחמת העצמאות, שבה נלחם אחי ניסים. לבד מהתחושות הלאומיות בער בקרב אימי הצורך להתקרב אל אחי שכאמור היה בישראל. ב31 לדצמבר 1948 תמו כל ההכנות לנסיעה כולל הכנת בגדים מתאימים, הכנת הניירת, הפרידה מהמשפחה והחברים ובראשון לינואר 1949 עלתה המשפחה על רכבת שהביאה אותה לאלג'יריה בדרכה לישראל.

באלג'יריה המתנו ימים ספורים לאוניה שתקח אותנו  לעיר מרסיי בצרפת. הפלגנו  במשך כיום יומים והגענו למרסיי שם הצטרפנו למחנה עולים בו המתינו אלפי עולים לתורם להפליג ארצה.

נערים צעירים הופרדו מהמשפחות ונלקחו למסגרות אימון טרום צבאי לקראת גיוסם לצבא בארץ. לקבוצה זו הצטרף אחי הגדול מקס וחיש קל הפך להיות אחד מאנשי הארגון של הצעירים. זהבה אחותי, בת העשר וחיים אחי, בן ה14 הופרדו מחיק המשפחה ונלקחו למסגרות אחרות של עליית הנוער מחוץ למחנה ארנאס בו היינו. שני אחי אלה הצטרפו אלינו ארצה רק חודשים ארוכים אחרי הגיעינו ארצה. גם בהגיעם ארצה הם שובצו ישירות לקיבוצים. זהבה למעלה החמישה וחיים לקיבוץ ניצנים. אנכי הקטון הייתי בן חמש וחצי ארגנתי קבוצה של כעשרה ילדים בני גילי ועקבתי אחרי הצעירים שהתאמנו באימונים טרום צבאיים, חברי ואני מחקים את כל פעולותיהם. האווירה במחנה היתה נוגה, מלאת חרדה וציפיות לשמוע מהקורה בארץ. השמועות באשר למה שקורה בארץ העלו מידי פעם בפעם את רגשות החרדה או התקווה. ההורים צבאו מידי יום על פתחי משרד המחנה בתקווה לשמוע כי סוף סוף הגיע תורנו להפלגה. השהות במחנה נמשכה כחודשיים כשהמשפחות חיות בתוח צריפים צבאיים ישנים ענקיים. השהות בתנאים אלה יצרה אווירה של אחווה וידידות בין המשפחות מצד אחד ומצד שני למתחים אנשוים מורכבים. אנו במשפחה נחשפנו לשירי מולדת שהתנגנו ברמקולים במחנה לעת ערב בדמדומים כשהשלג יורד והאוירה כה טעונה ורגישה. עד היום שירים כמו "עלי גבעה שם בגליל" מעלים דמעות של נוסטלגיה לאותם ימים כה מיוחדים שנצרבו בזכרוני ובזכרון המשפחה. באחד הימים  בסוף מרץ 49 התבשרנו כי הגיעה העת לעלות אל מחוז חפצינו הנכסף לארץ ישראל. הועלינו בנמל מרסיי על אוניה איטלקית רעועה ומיושנת בשם "סטמפה" אליה נדחסו מאות עולים למחסנים בסיפונים השונים של האונייה. החורף הקשה הים הסוער ומצבה הרעוע של הספינה הכבידו על תנועתה בין המשברים והיביאו להשבתת מנועה ולחשש אמיתי מפני טביעה. התחושה של הנוסעים ושלי היתה קשה מאוד. הבטן המקרקרת לצד המיית הגלים ומחלות הים נשזרו בתפילות לחסדי שמיים שיביאונו לחוף מבטחים. כתום שישה עשר ( במקום ארבעה ימי הפלגה) הבחנו בחוף המנצנץ של חיפה וצלליתו של הר הכרמל. 

פקידי סוכנות חסרי סבלנות קלטו את המשפחות היגעות מתלאות הדרך ושבצו אותם לנסיעה לחלקים שונים בארץ ישראל של שלהי מלחמת העצמאות. משפחתי הועמסה על משאית קטנה ונשלחה למחנה עולים סמוך לשכונת בת גלים אשר בחיפה. אני שמחתי בתפוז הענקי שקיבלתי עם עליתי למשאית ונהנתי מטעמו הרענן והנפלא כל הדרך.

הנהג ביקש מאתנו לרדת ליד משרדי מחנה העולים בבת גלים. משאמא העירה כי אין איש במשרד היות וזה היה ליל סדר פסח, הנהג פרץ את דלת המשרד בכתפו האיתנה השאיר אותנו המומים בתוך חדרון של משרד ונסע לדרכו.  אבא הזיל דמעה ושאל את אמא האם זהו ליל הסדר שלנו בישראל? והיא בדמעות שמחה ענתה לו וכי אין אתה מרגיש וכי אינך יודע אנחנו בארץ ישראל! היא פתחה אחת המזוודות הוציאה מספר קופסאות סרדינים פרסה מפה על המזוודה וישבנו "לסדר" ואכלנו סרדינים. למחרת החג הגיעו פקידי הסוכנות ושבצו אותנו לצריפים צבאיים (בריטים) יחד עם משפחות אחרות.

אחיי שובצו לכתות בבית ספר ואני לגן ילדים והמשפחה נכנסה לשגרת חיים קשה אפורה ומלאת תקווה. למותר לציין כי שיא החוויה הרגשית המשפחתית הגיע עם הגיעו של האח החייל במדים אל חייק המשפחה. אני זוכר את שמחת החיים של אמא שהדביקה גם משפחות אחרות וגם את פקידי הסוכנות שהבחינו בלהט  הציוני ושמחת החיים שדבקה באמא ובסביבתה. הפקידים " שדרגו" את מגורינו, נתנו לנו צריף קטן בגודל של ארבעה מטר על ארבעה מטר למשפחתנו בלבד. אמא רפדה את הצריף במזרונים, בשטיחים, והפכה אותו לחדר מספורי אלף לילה ולילה. הצריף הפך להיות מוקד עלייה לרגל לאורחי הסוכנות שבאו לבקר מקרוב או מרחוק.  בקיץ 1949, הדי הקרבות נדמו והסוכנות החלה בשיבוץ העולים לדיור של קבע. לנו הוצעה דירה בירושלים וביפו, ומקומות אחרים שננטשו ע"י תושביהן הערבים. ההורים סירבו, ובקשו להגיע אך ורק למקום יהודי ישראלי. וכך נאלצנו להמתין עד דצמבר 49 מועד  בו נתנה לנו דירת בלוקים בכפר אתא. בית בן 36 מטר מרובעים, אך כולו שלנו ושלנו בלבד. אני שובצתי לכיתה א' לבית ספר קטן  שכלל אך ורק ילדי עולים בגילאים שונים מעדות שונות שדברו בבליל של שפות וניבים. עם הזמן השתלבה המשפחה עם שכנים מעדות שונות ועם ישראלים ותיקים שגרו בסמיכות לביתנו שהיה על הגבול בין שיכון העולים לשיכון הוותיקים. אבא שהיה סוחר בדים במרוקו, הפך להיות פועל "שחור" בנגרית סולל בונה. מקום עבודדה של קבע, באותם ימים לא היה דבר של מה בכך. 

ענוותו וצניעותו של אבא זכו להכרה, ובשל כך זכה במטה לחמו. אבא הפך להיות ציר מרכזי בשכונה מבחינה דתית וחברתית. אמא שלא ידעה קרוא וכתוב הפכה להיות למסיעת בבית הספר בהכנות לטקסי שונים, תפירת תלבושות ותפאורות להצגות, ולהרצאות על העלייה ארצה. עם הזמן  ועם הגיל הפכתי להיות מנהיג בקרב ילדי השכונה ויחד עם אחרים ארגנתי משחקי חברה והקמתי "צבאות"  ויצאנו למסעות לחימה או סתם טיולים בסביבה. בהמשך הצטרפתי לתנועת הנוער העובד וכנער אף כתבתי טורים בעיתון התנועה. את חגיגת בר המצווה חגגתי ואני בן 11 יחד עם אחי בן ה13 היה זה מהלך משמח וחסכוני למופת... בסיום בית הספר העממי שאפתי להגיע לבית ספר חקלאי כדורי או נהלל  בעקבות החינוך להגשמה אותו קיבלתי בתנועת הנוער. אך המשאבים המשפחתים לא אפשרו לי להגשים רצוני. בלית בררה נשלחתי לבית ספר תיכון ששימש באותה עת גם מכינה לסמינר למורים. הסטיפנדיות שעמדו לרשותי אפשרו לי ללמוד כמעט בחינם בבית ספר זה זולת הנסיעות לחיפה וכמובן חומרי הלימוד. בתום שתי שנות לימוד ותחת הלחץ הכלכלי בבית העדפתי להמשיך לימודי התיכונים בבית ספר ערב ולעבוד במהלך היום במשרה מלאה. 

כנער בן חמש עשרה וחצי שובצתי לעבודה כנער שליח בחברת "צים". כעבור חודשים ספורים השתלבתי בעבודת אגף המטענים ופיתחתי שיטה יעילה וחסכונית לתיוק מסמכים. זכיתי להוקרה ושבחים רבים וראש האגף הציע לי לקשור את עתידי עם החברה וביקש לקבל הבטחתי שאחרי השירות הצבאי אמשיך לעבוד בחברה במקביל ללימודי כלכלה וספנות. במקביל כמובן המשכתי את לימודי הערב ובפעילות ציבורית כחבר בוועד העובדים של הנוער העובד והלומד. יזמתי כנער ארגון של משלחת מטעם חברת "צים" שתצעד מטעם החברה בצעדת ארבעת הימים שהיתה מקובלת בימים ההם. ארגנתי והכשרתי את חברי המשלחת לשיפור כושר הצעידה בצעידות קצרות וארוכות בימי שבת שקדמו לצעדה, המפעל זכה להוקרה רבה בהנהלת החברה. חודשים מספר לפני גיוסי לצהל החילותי בסדרת אימונים אישים לפיתוך הכושר הגופני שלי היות ורציתי להתקבל ולהצליח ביחידת הצנחנים. האמונים כללו ריצות והליכות ארוכות לפיתוח הסיבולת והכושר האישי. מנהלי בחברת "צים" נעתרו לבקשתי לקיים שייט במספר ארצות באירופה טרם גיוסי. בקשתי לצרף לטיול זה את אימי על מנעת שנוכל לבקראת אחי בצרפת. הקדמת גיוסי לצה"ל לפי קביעת הצבא הביאה אותי להחלטה לוותר על הנסיעה (לטובת אחי) שכן השתוקקתי כבר לסיים את העבודה ולהתגייס. דעתי היתה נחושה להתנדב לצנחנים.